<h1>סמ"ג עשין סימנים פ'—פ"א</h1>
<h2>דף לב.</h2>
היה כהן והבהמה רובצת בבית הקברות אינו מטמא [לה] לפרוק בבית הקברות כשם שאינו מטמא להשיב אבידה וכן אם היה זקן שאין דרכו לפרוק ולטעון הואיל ואינה לפי כבודו פטור, זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק כך חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו (רמב"ם רוצח ושמ"נ פי"ג ה"ג), ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין פורק וטוען עמו (ע"פ רמב"ם שם ה"ד ע"ש) כמו שמצינו שם (ל' ב') ברבי ישמעאל ברבי יוסי. לפי שאמרנו שצריך לפרוק ולטעון כמה פעמים אם יצטרך לכך אמרו שם חכמים שמדדה עמו עד פרסה (ע"פ רמב"ם שם ה"ה ע"ש) ונוטל שכרו על כך (ע"פ רמב"ם שם ה"ז). מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו משיראהו ראייה שהיא כפגיעה שהרי נאמר כי תראה ונאמר כי תפגע ושיערו חכמים משיהיה ביניהם רס"ו אמה ושני שלישי אמה שהוא אחד משבעה ומחצה במיל, היה רחוק ממנו יותר מזה אין זקוק לו (רמב"ם שם ה"ו) כדאיתא בספרי (תצא) ומביאה בפרק אלו מציאות (ב"מ ל"ג א'). שנינו בב"ק פרק הפרה (ב"ק נ"ד ב') אחד השור (ואחד הפרה) אחד החמור ואחד כל הבהמה וחיה לפריקה וטעינה ולהשבת אבידה אלא שדבר הכתוב בהווה.
מצות פריקה וטעינה, כתוב בפרשת כי תצא (דברים כ"ב ד') (כי) [לא] תראה [את] חמור אחיך או שורו נופלים בדרך, הקם תקים עמו זו מצות טעינה כמו שמפרש בפרק אלו מציאות, (ו)נופלים משמע שהם ומשאם מוטלים לארץ (ע"פ יראים סי' רכ"ט—ר"ל), ומה שכתוב בפרשת משפטים (שמות כ"ג ה') כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו זו מצות פריקה. ושנינו בפרק אלו מציאות (שם) פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר עזוב תעזוב הקם תקים, הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך המצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו היה חולה או זקן חייב. ומה שאמרנו שהוא פטור בהלך וישב [לו] בד"א בחנם אבל בשכר שיקח שכרו לעזוב חייב משום צער בעלי חיים (ל"ב ב') (ע"פ יראים סי' ר"ח). ותנן מצוה מן התורה לפרוק פירוש בחנם אבל לא לטעון בחנם אלא בשכר רבי שמעון אומר אף לטעון בחנם והלכה כרבנן, ותניא (ל"ג א') רובץ ולא רבצן, רובץ ולא עומד, תחת משאו בחנם ולא מפורק בחנם אלא בשכר (ע"פ יראים שם).
<h2>דף לב:</h2>
תניא בתוספתא דב"ק (פ"ב ה"ח) חמרין שהיו עוברין והיו רגליו של אחד מהן רעות אין רשאי[ן] לעבור מעליו (ע"פ רמב"ם רוצח ושמ"נ פי"ג ה"י ע"ש ובכס"מ). היה אחד טעון ואחד רכוב ודחקן הדרך מעבירין את הרכוב מפני הטעון, אחד טעון ואחד ריקן מעבירין את הריקן מפני הטעון, אחד רכוב ואחד ריקן מעבירין הריקן מפני הרכוב, שניהן רכובין שניהם טעונים שניהן ריקנין עושין פשרה ביניהם (רמב"ם שם הי"א) וכיוצא בעניין זה תניא בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (ל"ב ב'). אמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ ל"ב ב') שהפוגע בשנים אחד צריך לפרוק ואחד צריך לטעון מצוה לפרוק תחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען, בד"א כשהיו שניהם שוים לעניין שנאה או אהבה אבל אם היה אוהבו צריך לפרוק ושונאו צריך לטעון מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו (ע"פ רמב"ם שם הי"ג). מפרש בפרק ערבי פסחים (קי"ג ב') השונא שאמרה תורה היאך יהיה זה והלא כתיב (ויקרא י"ט י"ז) לא תשנא [את] אחיך בלבבך אלא מדבר שנראה בו דבר עבירה שמותר לשנאותו כשהתרו בו ולא חזר שנאמר (משלי ח' י"ג) יראת ה' שנאת רע וכתיב (תהילים קל"ט כ"א) הלא משנאיך ה' אשנא ואעפ"כ הזהירה תורה לרחם עליהם ולעזרם בשעת הצורך (עי' רמב"ם שם הי"ד) וכן אמר ירמיה הנביא (ל"א ל"ו) אם ימדו שמים מ[ל]מעל[ה] ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו לי נאם ה'.
